מנהיגות חינוכית נוסח אמריקה

מנהיגות חינוכית נוסח אמריקה

מחוז גווינט, אטלנטה, נובמבר 2014. כ- 600 מנהלי בתי ספר, מובילי חדשנות ורכזי תקשוב של 150 בתי ספר מתכנסים ליום שכולו מוקדש לנושא ״מנהיגות וחדשנות בחינוך״. את הרצאת הפתיחה נותן טרביס אלן, צעיר בן 23, שמרתק את הקהל שמוחא לו כפיים שוב ושוב בהתלהבות. גם כאשר טרביס אומר להם ישירות את הדברים הקשים ביותר – על הדרך השגויה שבה הם מאמצים חדשנות טכנולוגית-פדגוגית בבתי הספר.

מי אתה, טרביס אלן?

טרביס אלן נולד ב- 1991. בשנת 2009 הוא היה תלמיד תיכון אמריקאי טיפוסי – כזה שלא עושה למורים שלו חיים קלים במיוחד. הוא נולד לתוך עידן המחשבים והסמארטפונים – מה שאוהבים לכנות Digital Native. הוא שנא מחברות – ואהב לרשום הערות באייפון שלו. זה מה שסיבך איתו עם המורה – שהחרימה לו את האייפון וסילקה אותו מהשיעור.

בשלב הזה עשה טרביס את מה שנראה לו הכי טבעי – הכין סרטון ליו-טיוב. ארבעה חודשים עבד על הסרטון שבו פתח והצהיר – ״יש לי רעיון כיצד לשנות את מערכת החינוך בארצות הברית״. איך? על ידי מעבר ללימוד שמאמץ סמארטפונים כטכנולוגיה רלבנטית לצעירים, מעודדת למידה פעילה, וגם חוסכת הרבה נייר ועלויות. הסרטון שהתפרסם בספטמבר 2009 הפך לויראלי וזכה לעשרות אלפי צפיות.

התיזמון היה מוצלח. כמה חודשים לאחר מכן הכריז סטיב ג׳ובס על האייפד, והרעיון של טרביס זכה לתהודה נרחבת במדיה החברתית ובכלי התקשורת. טרביס הפך בין לילה לסלבריטי – תלמיד צעיר המנפנף בדגל החדשנות ומציע רעיונות תוססים ליישום בשטח.

באוטובוס טרנספורמציה ל- 46 מדינות

הדגמה של שימוש בשולחן-מגע באוטובוס הטרנספורמציה. למעלה מ- 120,000 מורים בארה״ב נחשפו לרעיונות החדשניים של טרביס וצוותו.

הדגמה של שימוש בשולחן-מגע באוטובוס הטרנספורמציה. למעלה מ- 120,000 מורים בארה״ב נחשפו לרעיונות החדשניים של טרביס וצוותו.

טרביס, בעזרת חברים ועידוד מהאוניברסיטה בה החל ללמוד, הקים את ארגון ה- iSchool Initiative. בעזרת עשרות מתנדבים החלו להופיע בפני בתי ספר. תמיכה כספית שהשיגו עזרה להקים מעבדת-הדגמה על גלגלים. אוטובוס מאובזר בשלל הטכנולוגיה העכשווית. עם האוטובוס הזה הם חרשו מדינות וערים – ועד היום הדגימו בפני יותר מ- 120,000 מורים ב- 46 מדינות בארצות-הברית.

כיום, עומד טרביס בראש שני ארגונים. האחד, עמותה המתרכזת בקידום המודעות לנושא. באמצעות הרצאות, ימי שיא בבתי ספר, אוטובוס הטרנספורמציה, ועוד פעילויות לקידום שינוי פדגוגי-טכנולוגי. הגוף השני, חברה רווחית, העוסק בליווי מחוזות ובתי ספר ביישום, הטמעה והפעלה של פרויקטי אייפדים וטאבלטים. הם דורשים מבתי הספר או המחוזות התחייבות לשנתיים של תהליך הכולל בנית חזון חינוכי חדש, הטמעת הציוד והטמעת דרכי הוראה חדשות ורעננות המנצלות את יכולות המכשירים.

אז מה יש כבר לטרביס לחדש?

אוקיי, טרביס לא היחיד – ובוודאי גם לא הראשון – שמדבר על יצירתיות, ניצול הטכנולוגיה לפדגוגיה אחרת, על עניין והנאה בלמידה. אז מה חדש?

גם אני הסתקרנתי מאוד לבחון את זה מקרוב, ולראות האם באמת יש משהו שונה במסרים של טרביס. בזכות קצת ״חוצפה ישראלית״ הסכים טרביס לארח אותי ליום שלם איתו ועם הצוות שלו באטלנטה. מארגני הארוע הסכימו שאצטרף לכנס (שהיה סגור רק למנהלים והמורים במחוז גווינט). בבוקרו של יום קר ביותר ושטוף שמש הגעתי למרכז ההדרכה האזורי. משהו מעין מרכז ״פיסגה״ במונחים ישראליים, אבל בגודל עצום ומרווח ומאובזר היטב בסטנדרטים אמריקאיים.

לאחר דברי מבוא קצרים ממנהל המחוז, מגיע טרביס למרכז הבמה. במשך שעה ארוכה הוא מחזיק את הקהל מולו מהופנט. הוא שוזר בין ימיו כסטודנט, לבין סקירת הבעיות הרווחות בהטמעה נכונה, ואינספור דוגמאות מהשטח המראות שאפשר גם אחרת.

״אני מזהה חמישה שלבים בהטמעה נכונה״ אומר טרביס, ״ולצערי חלק ניכר מבתי-הספר מדלגים על שלושת השלבים הראשונים וקופצים ישר לשלב ארבע״. שלב ארבע זה השלב של בחירת סוג הציוד. ״הרבה בתי-ספר מתחילים ישירות בשלב זה – איזה טאבלט הכי נכון לקנות במקום להוציא כסף על ספרי לימוד?״ אומר טרביס ״ואז הם מתפלאים שהם נשארים רק בשלב הזה – טאבלטים עם ספרי לימוד״. טרביס אומר את זה בטון שאינו מסתיר כלל את דעתו על שימוש בטאבלטים כספרי לימוד – שזה פיספוס מוחלט של כל ההזדמנות להביא פדגוגיה שונה ויצירת שינוי באווירת בתי הספר.

בתוך אוטובוס הטרנספורמציה הגדוש בטכנולוגיות להדגמה.

בתוך אוטובוס הטרנספורמציה הגדוש בטכנולוגיות להדגמה.

 לנצל את הטכנולוגיה כדי ללמד אחרת

המסר הראשון של טרביס נקלט – אפשר ללמד אחרת כשיש אייפד בסביבה. אבל מה זה ״אחרת״? כדי להדגים זאת מקיימים טרביס וצוותו כעשר סדנאות פעילות – שמתקיימות בסבבים עד לשעות אחר הצהריים. למידה באמצעות משחקים, למידה מבוססת מקום, כיתה הפוכה, למידת חקר מבוססת פרויקטים, גמיפיקציה, ויצירת תוכן עשיר וסרטונים – אלו חלק מהסדנאות. מורים ברי מזל שזכו בהגרלה קיבלו גם כרטיס נסיעה באוטובוס – כרטיס שמאפשר להם השתתפות בסדנה קצרה (15 דקות) או ארוכה (45 דקות) באוטובוס הטרנספורמציה החונה מחוץ לבניין.

הקשר עם טרביס עזר לי להכנס לאוטובוס ללא כרטיס. בין סדנה אחת לשניה היה לי העונג לשוחח עם שני המדריכים באוטובוס. בתחילת הדרך, הם מספרים, התחושה היתה כמו של להקת רוק שנוסעת שעות על גבי שעות מעיר לעיר, נותנת הופעה ומיד אורזים ליעד הבא. מאז השתפרו התנאים. האוטובוס הנוכחי הינו כבר גרסה שניה ומשופרת בהרבה מהדגם הקודם, וגם האינטנסיביות של הנסיעות קצת פחתה. לעיתים הם מגיעים לבית ספר, ועושים הפנינג מטורף במגרש הספורט שכולל הפעלות ויצירת עניין.

באוטובוס טאבלטים של כל היצרנים, שולחן מגע גדול, ציוד וידאו-קונפרנס ותשתית תקשורת ניידת באדיבות סיסקו. קונסולות משחקים, ערכות הפעלה, שום דבר לא חסר. כולל מקרן ולוח חכם המסונכרן לחלוטין עם האייפד ומאפשר יצירת תוכן (ולא רק הצגה של תוכן) בצורה קלה ומיידית.

לעורר את היצירתיות שבתוכנו

את היום חתם ארווין רוס, עוד אחד מצוותו של טרביס. סיפור חייו שונה לחלוטין – סמים, ילדות קשה, נשירה מבית הספר – והוא מדבר על לעורר את כוח היצירה החבוי בכל אחד מאיתנו. כיצד כאלו – שהרגישו דחוקים ומוזנחים במערכת החינוך הרגילה – מצאו בעזרת הטכנולוגיה יכולת לבטא את היצירתיות שבהם בתחומים שבית-הספר לא חשב עליהם כלל. כיצד אפשר לנפץ את השיגרה של שיעורים חד-גוניים המתקיימים בישיבה בלבד – וליישם פעילויות ואפשרויות יצירה שמגיעות לתלמידים החריגים, אלו שנדונים לנשירה ולדעיכה במערכת הרגילה.

הרהורים

למעלה משלוש שנים אני מסתובב בארץ ומנסה לשכנע ולהוביל לאותם שינויים בדיוק שטרביס וצוותו מכוונים אליהם. הדרך בה טרביס עושה את זה שונה – גילו הצעיר, סיפור חייו, נקודת המבט שלו כסטודנט – עושים הבדל. איתו אף אחד לא מתווכח. כשהוא אומר ״צריך לעשות תהליך של שנתיים לפחות״ אף אחד לא צוחק. בתי ספר עומדים בתור לקבל ממנו זמן פנוי להרצאה, מפגשי הטמעה או ייעוץ.

ההבדל בין מה שקורה שם לבין מה שקורה כאן בארץ היכה בי בעוצמה עוד במהלכו של מסעי זה בארה״ב. קיבלתי פניה מתיכון גדול בדרום הארץ. 120 אייפדים לתלמידים ואייפדים לצוות המורים. אחרי שנה של התנסות לא מוצלחת באייפדים כספרי לימוד בלבד, הבינו שיש לנסות כיוון אחר. ״תגיע אלינו דחוף״ הם הפצירו בי. ״אין לנו מושג מה לעשות עם האייפדים, וההורים מתחילים לשאול שאלות למה קנינו אותם״. באותה נשימה הם הוסיפו ״אגב, אין לנו תקציב לעבוד איתך. המנהל אישר רק שני מפגשים של שעתיים״.

הפער הזה בגישה הינו בלתי נתפס. זה לא ברור שבגישה כזו הפרויקט נדון לכישלון?

כרגיל – הנטל כולו נופל בסופו של דבר על המורים שנאלצים לאלתר ולעשות כמיטב יכולתם ללא הכוונה מתאימה, וחבל. צריך ואפשר לעשות דברים קצת אחרת, ובכיוון הנכון. הלוואי.

 

 

 

סגור לתגובות